פסק-דין בתיק ע"פ 6468-03-12

א.         בפנינו ערעור על פסק דינו של בית-משפט השלום בחיפה (כב' השופטת תמר נאות-פרי) מיום 10.01.12 בתיק צ"א 7452-09-11 לפיו קבע בית משפט קמא שאין לבטל את הצו שהוציא המשרד לאיכות הסביבה ביום 17.08.11, לפי סעיף 9 לחוק שמירת הסביבה החופית התשס"ד- 2004, שמורה על הסרת המבנה נשוא הדיון, ונקיטת האמצעים הדרושים לשיקום הסביבה החופית והשבת המצב לקדמותו.

בית משפט קמא הורה שניתן לבצע את הצו לא לפני 10.05.12 כדי לאפשר לצדדים להמשיך את המגעים ולצמצם את היקף הצו לחלקים מסוימים של המבנה.

ב.         אלה הנסיבות הצריכות לעניין כעולה מפסק דינו של בית-משפט קמא:

המערער טוען, שהוא בעל הזכויות במבנה בשטח של 308 מ"ר הנמצא בחוף אולגה, בתחום שיפוטה של עיריית חדרה, ובו פועלת מסעדה.

המשיבה הוציאה ביום 17.08.11 צו להסרת המפגע, וזאת לפי סעיף 9 של חוק שמירת הסביבה החופית, התשס"ד- 2004, (להלן: "החוק", או " חוק החופים"). הצו מורה על הסרת המבנה, נקיטת האמצעים הדרושים לשיקום הסביבה החופית, ולהשבת המצב לקדמותו.

המערער פנה לבית משפט קמא בבקשה להורות על ביטולו של הצו. פסק הדין ניתן לאחר שבית משפט קמא שמע את עדויותיהם של המערער עצמו, בנו, מר רן עמיר מנהל אגף ים וחופים במשרד, ד"ר אהרון דותן שהגיש חוות דעת מטעם המערער, גב' טובה יצחקי מנהלת מחלקת רישוי עסקים בעיריית חדרה, מר גדעון ברסלר, שהגיש חוות דעת מטעם המשיבה, ומר יצחק בן דוד, סמנכ"ל המשרד, ובנוסף הוגשה בהסכמה חוות דעת של מר אבוטבול שביצע עבודות אינסטלציה במבנה.

ג.          בית משפט קמא החליט בפסק דינו לדחות את הבקשה.

אחת הטענות שהעלה המערער היתה, שלא קויים שימוע בטרם המצאת הצו. בית משפט קמא מציין, כי לא מצא הוראה חוקית המחייבת קיום שימוע טרם הוצאת צו מכוח החוק הנ"ל ולכן נדחתה טענתו זו של המערער. יחד עם זאת מוסיף ומעיר בית-משפט קמא, שאילו היה מכתב ההתראה מיום 29.06.11 (לפי סעיף 7 (ג') לחוק) מגיע ליעדו, יכול היה המערער לפנות למשרד בטרם הוצאת הצו נשוא הדיון, ויתכן שהצדדים היו יכולים להגיע להבנות.

ד.         טענה נוספת שהעלה המערער היא, שהצו ניתן למרות העדר מקור חוקי למתן הצו. המערער מסתמך על האמור בסעיף 20 של החוק, הקובע שאין בהוראות החוק כדי לפגוע בעיסוק, פעולה, שימוש או עבודה שניתן לגביהם אישור, היתר, או רישיון כדין, לפני יום התחילה.

כמו כן קובע סעיף 20 (3) של החוק שאין בהוראותיו כדי לפגוע בהתחייבות חוזית כתובה וחתומה שעניינה זכויות בנייה או שימוש במקרקעין בתחום הסביבה החופית, שניתן כדין ובסמכות בידי המדינה ערב פרסומה של הצעת החוק ברשומות.

ה.         המערער מכוון לבג"צ 469/87 ג'רבי נ' ראש עיריית חדרה (מיום 2.8.87) שבו נדונה עתירתם של כמה בעלי קיוסקים ועסקים דומים ברצועת החוף נשוא הדיון כנגד עיריית חדרה שמיאנה ליתן להם רישיונות עסק לפי חוק רישוי עסקים. בדיון בבית המשפט העליון הושגה הסכמה לפיה יקבלו העותרים אישור להמשיך ולנהל את הקיוסקים שלהם עד תום  שנת 1987, וכי בשנה שלאחר מכן תחזור העירייה ותשקול האם המשך הפעלת הקיוסקים מפריע לה במימוש תוכניותיה בשטח הנדון. סוכם, שאם תהא עמדת העירייה שאין הקיוסקים "מפריעים" לעירייה תוכל זו ליתן לבעלי הקיוסקים אפשרות להמשיך בהפעלת הקיוסקים, והכל לפי שיקול דעתה הבלעדי.

טוען המערער, שמכוח הסדר זה המשיכו הקיוסקים שבחוף לפעול במשך שנים, ולטעמו הסדר זה חל גם על הקיוסק שלו. לטענתו, מדובר מבחינת העירייה ב"השתק קנייני", היוצר רישיון בלתי הדיר  במקרקעין, להמשיך באותו שימוש כבעבר, וחל בעניינו האמור בסעיף 20 (1) או סעיף 20 (3) של החוק. מכאן, כך סבור המערער, שנוכח הוראת סעיף 20 לחוק החופים מוגן העסק מפני צו לפי סעיף 9 לחוק.

ו.          בית משפט קמא דחה טענה זו וקבע, כי אין לראות באמור בבג"צ ג'רבי הנ"ל משום אישור לפעילות הקיוסק נשוא הדיון, ובוודאי שאין המדובר בתחליף לרישיון עסק כדין או היתר בניה כדין, ואין עסקינן "בהתחייבות חוזית" רלוונטית. בית משפט קמא קובע חד משמעית שאין לעסקו של המערער רישיון עסק, כשם שאין למבנה, ומעולם לא היה, היתר בנייה כחוק.

המערער הצביע על רישיונות זמניים שקיבל עד 1994, וכן הגיש כראיה בקשות לקבלת רישיון עסק מן השנים 1995,1997,2001, אך בקשותיו אלה לא נענו. לאחר שנת 2001, אין למערער אפילו בקשה לקבלת רישיון עסק.

כמו כן, ממכתב בא-כוחה של רעיית המערער עולה, שבשנת 1998 אף ניתן כנגדה פסק-דין המורה על סגירת העסק במסגרת תיק שנפתח כנגדה מטעם העירייה.

מהנדס העיר מציין במכתבו מיום 05.07.11, שאין היתר בנייה לגבי המבנה. בית משפט קמא מוסיף ומציין, שהמערער לא היה אחד מבעלי הקיוסקים שהגישו את העתירה בבג"צ ג'רבי ואין הסבר מדוע אמור ההסדר שהושג שם לחול עליו. אפילו ניתן אישור להפעלת העסק מכוח בג"צ ג'רבי, הרי שמדובר בהיתרים שניתנו לגבי שנים ספציפיות. הרישיון הזמני האחרון שניתן לעסקו של המערער היה ב-1994, ואילו תחילתו של חוק החופים היא משנת 2004.

ז.          בית משפט קמא דחה את הטענה לפיה יש לראות את העסק כאילו ניתן לו רישיון או היתר "במשתמע".

בית משפט קמא הוסיף ודחה את הטענה לפיה הצו נעדר סמכות על יסוד סעיף 20 (3) של החוק ("התחייבות חוזית"). בית-משפט קמא הסביר, שאין המדובר ב"התחייבות חוזית", שעניינה שימוש במקרקעין, שניתנה כדין מאת המדינה. החלטה של בג"צ אינה מהווה "התחייבות", אף אם היא למעשה נותנת תוקף של החלטה להסכמה שאליה הגיעו הצדדים.

מכל מקום, בעלת הדין בבג"צ ג'רבי הייתה עיריית חדרה, ולא המדינה או המשרד לאיכות הסביבה, ויש שוני בין האינטרסים של העירייה לבין אלה של המשרד. בנוסף, ההתחייבות שניתנה בבג"צ ג'רבי הייתה לאפשר את המשך פעילות הקיוסקים באותה שנה ולשקול מתן רישיונות עסק זמניים כל שנה מחדש. רישיונות זמניים ניתנו במשך מספר שנים, אך פסקו בשנת 1994, ואין התחייבות לראות את הקיוסקים ככאלה שיש להם רישיון, בשנים שאין להם רישיון.